שוב מאוחר כמעט לא נותר זמן
הבזיק בי זיכרון ורעיון לרשום
חזרתי הביתה לא עשיתי כלום שתקתי
השתעשעתי במשהו פעוט
התחשק לי לפרוק מעצמי קצת עול
ביום קיץ לוהט מתיש -
לפתע עבר אוטו מצוחצח ומבריק
והשמיע ברמקול לכל עבר:
"אלטע זאכען!" אלטע זאכען"!..
מבטא המלים באידיש
לא היו של דובר השפה בכלל
שום דבר לא היה דומה אפילו הסחורה
"אלטע זאכען" – פריטים ישנים, בגדים, רהיטים
הרמקול קורא, מפתה – הכל הוא קונה –
הייתי ילדה כשראיתי את סוחרי "אלטע זאכען"
יהודים קשי-יום עניים
אהבתי להתבונן בהם מבעד לחלון ביתנו בווארשה
היו מתהלכים בחצר, כפופים – שק גס על גבם
הם שרו, קראו, התחננו: "אלטע, זאכען", "אלטע שיך"
"אלטע ברויט", "אלטע חלע!" – בגדים ישנים, נעליים ישנות
חלה ישנה – לחם, חתיכות לחם ישנות יבשות!...
הלכו מבית לבית, מחצר לחצר – נתנו פרוטות
קיבלו פרוטות – בחורף בקיץ
סחבו את שקיהם, את דלותם, תשישותם מהחיים וקראו או
שרו באידיש עסיסית מצלצלת חודרת ללב במנגינתם המיוחדת:
"אלטע זאכען קונה, אלטע שיך, אלטע ברויט"...
גם בגטו- אבל שם ללא הועיל – שם גם ניגנו והציגו בחצרות
הניחו כובעים בציפייה שייזרק דבר מה מהחלון – שישליכו
הם נכחדו הראשונים, גוועו –
רק קריאתם שרדה, עברה גבולות, ארצות ונמשכת בשפתם –
אוטו חולף וברמקול מודיע לא דובר אידיש
שקונה בגדים ישנים – "אלטע זאכען"...
מוזר, חדיש, משוכלל – ומזכיר בכל זאת
את האיש עם השק בווארשה של היהודים העניים
רחוק כל כך - כל כך מזמן
.jpg)
