ארוחת עשר הייתה אירוע מרכזי בחיי התלמיד בבית הספר העממי. הטקס התחיל בשאלות: "מה תרצה לאכול מחר".. ונמשך "לא בריא לאכול כל יום לחם עם שוקולד"... או "כבר אכלת ביצה אחת היום"..
בדרך כלל הילדים היו הולכים לישון (עם סיפור, "מה פתאום טלביזיה"....). אז ההורים התפנו להכין כריכים כראות עיניהם והשקפת עולמם. המקובל היה להכין סנדביצ'ים "בריאים": נקניק "ריחני", טונה, ביצה קשה, הלחם היה אחיד. משפחות רבות נהגו לחתוך ידנית את הפרוסות שהיו עבות ו"בריאות". בבוקר הטקס כלל בקורת גלויה: "אוף מה הכנתם לי שוב את הביצה הזאת"... וסמויה בלחש: "בפח הראשון אני זורק את האיכסה הזה" וכו'. אח"כ לקחנו את שקיות הבד, זרקנו פנימה את המפית , סגרנו בעזרת השרוך המיוחד וקדימה ליום הלימודים. בבית הספר בבוקר נושאי השיחה היו תוצאות הכדורגל/ כדורסל של אתמול ו"מה הבאת לאכול היום, בואי נתחלף" וכו'. כאשר הגיעה הפסקת העשר המיוחלת היינו פעמים רבות שוכחים את כל הטקס של אתמול והבוקר ורצים לשחק: כדורגל, מחבואים, תופסת ועוד. כאשר היינו מגיעים הביתה חלק מהאוכל נשאר תמיד בתיק, אמא הייתה בודקת ופוצחת בשלל הגיגים: "את כל כך חיוורת זה בטוח כי לא גמרת את האוכל", "במבחן הוצאת 85, בטוח לא היית מרוכזת בגלל הרעב", "את יודעת כמה ילדים בביאפרה יכולים לחיות מהסנדביץ' הזה" ועוד.
בבית הספר היו "יורמים" ," אח"כ "חנונים", הם זכו ב "בונוס" מהוריהם: מימיה על הצוואר "כדי לא לשתות את המים המלוכלכים מהברזיות", הם היו שותים מים ממותקים או תה כדי לשפר את בריאותם ויכולת הריכוז בחומר הנלמד בזכות הסוכר שהכילה שתייתם. בהתיישבות העובדת היו בתי ספר קטנים התלמידים זכו לארוחת בוקר עשירה ומפנקת, המטפלת הייתה דואגת שכל הילדים יאכלו סלט, גבינה, לחם וישתו שתייה חמה. בצהריים היו "ילדי תנובה" (כך הם כונו) אוכלים ארוחה חמה והולכים ל"מנוחת צהריים" חובה!!!
