הטמבל ואנחנו
כובע הטמבל, על אף שמו שאינו מחמיא לחובש אותו, סימל אותנו שנים רבות, ויש האומרים שממשיך ומסמל עד עצם היום הזה. הוא היה כובע מעשי ומוצלח ביותר. התיירים שהגיעו ארצה חבשו אותו כבר בצאתם מהאנייה או מהמטוס, וזאת כדי להרגיש שייכות לנו, המקומיים. ישראליק של דוש הקריקטוריסט היה למעין סמל המדינה בתקופה ההיא. הוא היה ילד ישראלי רגיל בגיל המדינה וייצג אותה ואת מצבה הכלכלי.
לכולם היה כובע טמבל- לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. לחיילים שימש הכובע ככובע עבודה, בצבע חאקי, כמובן. הקיבוצניקים חבשו את כובע הטמבל הכחול, וזאת כדי להתאימו לחולצתם הכחולה והסנדלים, שהיו מזוהים עם הקיבוץ בעת ההיא. הכובע היווה סמל לעבודת כפיים, ואפילו אנשים רציניים וחשובים, שלרוב ניתן היה למצוא אותם בחליפה מחויטת וכובע תואם, היו מגיעים עם כובע טמבל לנטיעות בחג הט"ו בשבט.
לכובע הטמבל היו פונקציות רבות, וזאת בזכות השוליים הרחבים הגמישים, שבעזרתם ניתן היה ליצור צורות שונות לכובע שיתאימו למטרותיו השונות. ילדים שאינם מבינים עניין היו משתמשים בו ככובע מלחים, המופרעים היו מקפלים את השוליים רק מצד אחד, מבוגרים היו משתמשים בו בהטיה על הקרחת, בלי משים לב, ובאירועים הקשורים בדת היו מקפלים את השוליים של הכובע כלפי פנים, וכך נוצרה מעין כיפה לראשם של הגברים.