בשנות ה- 60 וה- 70 לפני פרוץ עידן האינטרנט היו מאבקי התרבות המרכזיים של המעריצים מרוכזים בזמרות וזמרים. המושג "סלבריטאי", "סלב", עדיין לא היה קיים. מטבע הלשון הנפוץ היה: "מפורסם", אח"כ "מפורסתם". בימים הראשונים של המדינה ניטש מאבק "סלבריטאות" חריף בין 2 ה"דיוות" יפה ירקוני ושושנה דמארי ז"ל. גם כיום כאשר דנים בנושא עולה ריח נוסטלגי עז, על סגנון המאבק אז והיום. מבחינת זמרים היה מעמדו של יהורם גאון איתן כזמר ודמות מובילה בתרבות הישראלית. זמרים נוספים: אריק אינשטיין, בני אמדורסקי, ישראל יצחקי החרו החזיקו אחריו בתקופות שונות. עם פריצת הטלביזיה בסוף שנות ה-60 עלתה עוצמת ההערצה מדרגה, החלו להופיע גרפיטי ברחבי הארץ, חולצות של הזמר האהוב נימכרו ברחבי הארץ בכמויות גדולות. בשנות ה- 70 תפסה אילנית את מקום הזמרת הלאומית הרבה בזכות השתתפותה באירוויזיון 1973 באיסלנד. תופעת הזמרות "קפצה" מדרגה בסוף שנות ה-70 עת פרצו לשוק ירדנה ארזי ועופרה חזה 2 זמרות מוכשרות, דומיננטיות ו"נדחפות" ע"י מערכת יחסי ציבור משומנת שהעצימה את ההבדלים ביניהם על מנת להגדיל את מכירות תקליטיהן והמוצרים הנילווים, (חולצות, מדבקות, תיקים ועוד). האנשים שעסקו בקידום העימות לא שיערו שהמאבק הלגיטימי על יוקרה, יסלים לאלימות בין מחנות המעריצות שכלל מעשים שהציבור לא ידע עד אז: מכות, התזת ספריי ואלימות מילולית קשה. רק פניות אישיות של הזמרות, אמרגניהן וכלי התקשורת הקטינו במעט את עוצמת המאבק. עם פרוץ עידן האינטרנט נפתח עולם המוסיקה בפני הישראלים: סרטוני הוידיאו, הצ'טים, הבלוגים, התיעוד on-line חשף את הנוער בעיקר לעולם חדש בו אין חד מימדיות: לא עוד זמרת זו או אחרת אלא ערב רב של זמרים, זמרות, והרכבים מוסיקליים שיצירתם חשופה לאוזני ועיני כל בזמן אמת.
