מי אמר בירוקרטיה ולא קיבל
(או: מי מפחד ממשרדי ממשלה)
הדוד העשיר מאמריקה קנה לי לפטופ. אכן כבוד.
רק מה - מה שנקנה באמריקה לא עוזר לי פה בישראל
הקטנה, אך טבעי.
כעבור שבוע קיבלתי הזמנה לשחרור דבר דואר.
בול ביום שצריך. בטעות קיבלתי רושם שזה הולך להיות
קל….
הדפסתי את החשבונית (שהגיעה באימייל) ואת אישור
המשלוח (לכל מקרה שבעולם….) ויצאתי למכס.
לשם הגעתי שמח וטוב לבב, בתקווה לשלם כמה שקלים,
ולצאת עם מחשב נייד. אפילו התור של כ-6 אנשים היה
סימפטי ומזמין.
עמדתי וחיכיתי לתורי.
וחיכיתי
וחיכיתי
וחיכיתי
וחיכיתי.
אנשים באו, אנשים הלכו, אנשים נדחפו. עוד קופה נפתחה, העובד מצד ימין צעק, העובדת מולי לא עשתה כלום, ובכלל, אחרי כמה דקות של המתנה, המקום התחיל להראות כמו שמשרד במדינת ישראל צריך להראות - צפוף, רועש ומבולגן.
(במהלך ההמתנה היה גם ויכוח של העובדים עם איזה בחורצ’יק נחמד אחד, אם מותר לצלם אותם או לא - אם מישהו יודע משהו בקשר לזה, אני אשמח לדעת מי צדק בויכוח).
הבחור לפניי בתור (אותו זה שהתווכח עם העובדים) קיבל חבילה שמשום מה הייתה בעייתית. הפקידה הודיעה לנו בחגיגיות שהיא הולכת לכמה דקות, בשביל לאשר את תוכן החבילה של האדון הנכבד. אז אני, שכבר הייתי מעט חסר סבלנות ביקשתי ממנה להודיע לפקיד לידה שיקבל אותי, כי אני ממתין הרבה זמן (יותר מאלה שהיו אצלו, כי הוא עבד בזריזות, כמובן). להמשך....
