הטיולים להכרת הארץ דרך הרגליים היוו ציר מרכזי בחינוך הישראלי בשנות ה-60 וה-70. בתקופה זו היו הילדים ומוריהם "כובשים" את הארץ ברגליים, החל מטיול כיתתי קטן למטרת "התאווררות" ו"חילוץ עצמות" מיום הלימודים העיוני, דרך טיולים שיכבתיים למטרות גיבוש וטיפוח מנהיגות ומובילות צעירה, עבור לטיולי בית ספר משותפים במטרה להעביר מסר שביה"ס הוא גוף אחד, יש חשיבות להתייחס לכל התלמידים מקטן עד גדול, לכל ילד וילדה עפ"י צרכיו השונים. בטיולי ביה"ס נהגו לשלב משימות מורכבות: הובלת הטיול ע"י נערים ונערות בעלי כושר התמצאות בקריאת מפה ויכולת לתפקד בשדה, הכנת המזון והמים בעזרת קבוצה אחרת של נוער שהיא בעלת כישורים ארגוניים, אסתטיים וחברתיים- תפקידם היה גם לסדר את קבוצות הילדים בתור, לדאוג שהארוחה תהיה מסודרת, וחיסולה יהיה למופת. קבוצת ניקיון- אחריותה לדאוג לכך ששטח הארוחה והפסקות הפרי במהלך הטיול יחזור להיות נקי כפי שהיה לפני שביה"ס הגיע למקום. גולת הכותרת בנושא הטיולים היה הטיול השנתי , הטיול התבצע לפי שכבות גיל לאזורים מרוחקים ממיקומו של ביה"ס, הטיול כלל תמיד גם לינת לילה, אירוע מרכזי המצריך תשומת לב חינוכית קפדנית, שמירה 24 שעות וכללי משמעת ברורים, הטיולים השנתיים כללו התנסויות בתחומים רבים: לינה על הרצפה- בד"כ בתוך כיתה, נתק מההורים ומהמשפחה (לא היו פלאפונים), בישול בתנאי שדה, לימוד הרגלי סדר ומשמעת- המתנה בתור, התחשבות
באחרים, ישיבה באוטובוס לאורך זמן תוך התנהגות נאותה, ועוד. המצב הביטחוני, המהפכה הטכנולוגית, והעלייה ברמת החיים שיבשו מאד את הטיול הבית ספרי על כל מרכיביו: הסדרי הביטחון גורמים לכך שרוב הטיולים יהיו ללא לינה, המהפכה הסלולרית יצרה מצב בו אפשר להשיג כל אחד בכל מקום וזמן, עקב העלייה ברמת החיים דורשים הילדים והוריהם אכסניות מפוארות, קייטרינג. מהלכים אלה גוזרים עלויות גבוהות , ומקשים את ביצוע אחד מהמעשים החינוכיים המשמעותיים ביותר של ביה"ס.
