הקטע הבא נכתב על רקע זיכרון הגעתו למחנה בוכנוולד, בהיותו ילד בעת מלחמת העולם השנייה, בהקשר למלים בגרמנית שהתנוססו על שער הברזל של המחנה: "כל אדם לגורלו".
בעמוד 45 נכתב:
"במאי 2004 פעלו כוחות צה"ל במחנה זייתון בעזה. נגמ"ש שבו נסעו חיילי גבעתי עלה על מטען. הנגמ"ש התפוצץ וגופות החיילים הועפו למרחוק. שרידי הגופות הוחזקו בידי המחבלים, שהשתייכו לג'יהאד האסלאמי. רשויות צה"ל פנו אלי בשאלה האם יש לשאת ולתת עם המחבלים כדי להשיב –ו לו שריד אחד מגופותיהם של החיילים – לקבורה. תשובתי היתה פסקנית וחד-משמעית: אף אחד – לא לוחם ולא שריד גופה – לא יושאר לגורלו. ברית כרותה בין ממשלת ישראל לבין צבא הגנה לישראל, להשיב בנים לחיק משפחותיהם. אם חס ושלום יאונה אסון, יש להשיבם בכבוד הראוי ולהבטיח שלא יימחה שם מישראל. המורל של כל לוחם עלול להיפגע אם בצאתו לקרב – או לביצוע משימה – יקנן בו הספק שמא יופקר ויינטש אם ייפגע חלילה. ועל כן, לא רק לכבוד המתים, אלא גם לבטחונם ושלומם של החיים, מצווים אנו לעשות כל מאמץ כדי להשיבם לחיק משפחותיהם.
הכח המוסרי המנחה את צה"ל ואת מדינת ישראל, תמציתן בפסוק: "כל ישראל ערבים זה בזה" שהוא היפוכו המוחלט של "כל אדם לגורלו", הממצה את הוויית בוכנוולד".
