מילים על שני אוהלים של כאב

כמו התמונה עומדת לחזור על עצמה.... רק לפני חודשים אחרונים...ימים אחרונים לכהונת אולמרט.

אוהל ועוד אוהל קטן ניצבים זה מול זה.

עיר הקודש, ניחוחות של עוצמה וחלום.

רגעים של תקווה נמוגים אל אפלולית של ליל ירושלמי.

בן מימון 8 , אוהל עטוף באנשים, עם עיניים בורקות, שפתיים ממלמלות בתפילה חרישית, מבקשים את הבן, הבן של כולם, מבקשים אותו אליהם.

עם שלם נושא עמו אהבה גדולה למשפחה אחת, שכל רצונה מתמצה בבנה שלה.

הסרטים הצהובים , המבצבצים מכל עבר, מבקשים את השמש, את האור, את האות, שגלעד עודנו חי.

מעבר לכביש, מדרכה , המוליכה לאותו מקום, רק מעבר לכביש.

עוד אוהל קטן, חופן לתוכו את השכול. הורים שאבדו את יקיריהם, נקרעים, שסועים מבטן.

לא, אינם מבקשים למנוע את התקוות הנרקמות באוהל השכן. הם רק זועקים את הנקמה והכעס , על אותם מרצחים שעלולים להיות התמורה.

שני אוהלים של תקווה, שני אוהלים של כאב והכביש הרטוב שביניהם, כמו הפצע בלב של אומה שלמה.

בן אחד, בן של משפחה אחת, חייל אחד, חייל של עם שלם... האם חייו ראויים לשחרורם של מרצחים שיצרו את השכול של משפחות אחדות, של עם שלם???...

והכביש רטוב, אפשר שמכוסה בדמעות. אין פה טובים ורעים, יש פה כאב אמיתי וגדול, יש פה טרגדיה של עם , שאינו מפריט את כאביו.

הייתי באהל המשפחות השכולות. חיבקתי אותם. הבאתי עמי משלוח מנות של פורים. אמרתי להם, שהרי אנחנו אחים, אחים לכאב ואחים לחיים. בואו ניתן ביחד את הכוח לרעות, לאהבה, לתקווה, אפילו במחיר ויתור על נקמה ונתגאה בהצלת גלעד, כמו היה של כולנו, כואבים ביחד את הללו שנפלו. אנחנו אחרים! אנחנו כולנו, משני עברי הכביש – עם ישראל חי.

מצפה הילה