שלום לך ילדי שלי
מאת: אביבה שליט
שלום לך גלעד.
אני יושבת באוהל בפינת רחוב בירושלים.
כמעט 1,000 ימים ואתה אינך עמי.
כמעט אלף לילות שאיני רואה אור בחדרך. גם לא בתוך חיי.
כמעט אלף בקרים שאיני רואה את החיוך שלך, חיוך של ילד המתעורר ליום חדש. חיוך של ילד שאוהב את החיים. משהו שהוא חלק ממני.
כמעט אלף ימים שאני חולמת עליך בלילות, מהרהרת עליך, עת אני מטפלת בצמחי הגינה, מבקשת לשמור על שפיות.
כמעט אלף ימים... וכל שעה, וכל דקה וכל שנייה הם נצח.
אני יושבת במאהל, בפתח ביתו של ראש הממשלה, מוקפת בעם ישראל טובלת בים של אהבה ותמיכה ובליבי שאלה אחת ויחידה שלא מפסיקה לנקר. היכן אתה?
וקולי אינו נשמע. אני איני צועקת. אבל עיני זועקות וליבי שואג אל מול מנהיגי המדינה: "אנא, שחררו את בני שלי! הביאו אותו חזרה אלי, אל אמא שלו".
כמעט שלוש שנים עברו. הרבה קרה, גלעד, ובעצם לא קרה כלום.
כמעט שלוש שנים שאני יושבת בביתי, מבקשת שלא להיחשף, לשמור על פרטיות , להיות אני ... ואתה , גלעד שלי, איך נראה המקום שבו מחזיקים בך? האם אתה רואה אור יום? האם מטפלים בך? מה אתה אוכל? האם כואב לך? איך אתה סופר את הימים?
סמכתי על המדינה שלי, שתקיים את החוזה ה שביני, האם המגייסת את בנה, לבין הריבון שלקח אותך, אך עוד לא החזיר. 
