שלום לכם עם יקר
מאת: אביבה שליט
היום אני סופרת שלוש שנים תמימות, מאז הגיעה הבשורה על נפילתו של בני, גלעד, בשבי החמאס.
אינני נמנית על הללו שקלים בכתיבה ובדיבור. לא הייתי כזאת ואיני יכולה להשתנות. נשארתי אביבה, אמו של גלעד, אמם של יואל והדס,המבקשים לחיות בשקט ובצוותא במצפה הילה שבגליל.
שלוש שנים שאני לצידו של נועם, מנסה לעשות ככל שביכולתי, לדרוש את שחרור בני, אצל מקבלי ההחלטות.
שלוש שנים שאני מנסה להביא את הכאב, את המבוכה, את התסכול, לידיעת הציבור כולו. אכן אני נושאת עמי בפשטות את הדמעות , חונקת אותם כדרכי, אינני מצליחה לצעוק .
אני יודעת, שאנשים רבים מדברים על כך שאנו "אצילים" ב"שקט" שלנו המופגן לכאורה... ויש כאלה השואלים: " מדוע אינכם מרימים קול ".... ואני אומר לכם את האמת, שלא התאמנו להיות אחרים, מאשר אנו. גם לא התכונו להיות אצילים.
האם בשל כך, המדינה מתמהמהת? האם העובדה, שאנו נותנים אימון, היא לרועץ לגלעד? האם רק בכוח מאבקה של משפחה על בנה, מדינה אמורה להזדרז בקבלת החלטות? ...ועוד בהיותה מחויבת לבן הזה שנשלח מטעמה למשימה?
אני כואבת כאב גדול. אך לא אתאר לילות ולא ימים שנמשכים כבר מהלך שלוש שנים.
אני פונה אליכם, עם יקר. עם שמרעיף אהבה עלינו, מקיף אותנו בתמיכה גדולה. אנא עזרו לנו לגרום לכך שההנהגה הנוכחית, אכן תעשה את מה שצריך לעשות ותשיב את גלעד הביתה.
