אמונה

ננסה להבין קודם את מקורה של תחושת השמחה באופן כללי.

השמחה היא תחושה שהאדם חש כאשר הוא ממלא את חסרונו. האדם מטבע בריאתו עומד במצב של חסר תמידי, הן מבחינה גופנית – הוא זקוק לאוכל ושתיה, והן מבחינה רוחנית – הוא זקוק לקירבת ה' שהיא מקור נשמתו וחיותו. דבר זה מושג על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.

מבואר בגמרא (מו"ק ח.) ש"אין שמחה בלא אכילה ושתיה". (וכן בסוכה כה:, אין שמחה בלא סעודה). כי השמחה נובעת מהשלמת החסר, ואכילה ושתיה משלימות את החסר הגופני. חתונת איש ואישה נקראת "שמחה", משום שהיא השלמת החסר הנפשי של האדם, הזקוק לאשה מטבע בריאתו.

ניתן לבדוק זאת במציאות.

בדרך כלל בדורנו אין אנחנו מספיקים להיות רעבים. הלא אנו אוכלים שלש ארוחות ביום, ובין לבין "מכניסים משהו לפה" כל חצי שעה. אבל אם היינו פעם רעבים מאוד במשך כמה שעות, כאשר אכלנו מעט חשנו בתחושת שמחה דקה. נהיה לנו "טוב על הלב". מדוע? משום שהשלמנו חסר.

כאשר אנו פוגשים ידיד טוב לאחר תקופה ארוכה בה לא התראינו ואף לא שוחחנו בטלפון, שוב אנו חשים בתחושה זו, ברמה גבוהה יותר, משום שהשלמנו חסר רוחני. חז"ל תיקנו על כך ברכת "שהחיינו".

במוצאי יום כיפור כמעט אין מי שלא חש בתחושה טובה ומרוממת. מהיכן היא נובעת? מתחושת השלמת החסר. הוא זכה להתקרב לקדוש ברוך הוא ולמלא קצת את החסר בנשמתו.

כגודל החסר – גודל השמחה

ככל שהחסר עמוק יותר, כך השמחה בהשלמתו גדולה יותר.

הרובד הנמוך ביותר של תחושת חסרון נובע מחסר גופני. כאשר החסר הוא רוחני הוא מכאיב פי כמה. אדם בודד לעולם אינו מאושר, גם כאשר הוא שוחהבים של תענוגים. לעומתו אדם החי באושר עם אשתו וילדיו, חש מאושר גם אם הוא מתקיים על לחם ומרגרינה. צדיקים הקרובים אל ה' מסוגלים להיות מאושרים גם כאשר הם מסובלים ביסורים.

החסר העמוק ביותר בנפש האדם הוא דווקא בתחום הרוחני. נשמת ישראל נמשכת לשרשה, לקודשא בריך הוא, ושואפת להתקרב אליו. המציאות מוכיחה כי אנשים שאוהבים את התורה נעשים מאושרים לאחר כמה שעות של לימוד גם אם הם מוקפים בחבילות של צרות. כאשר הנשמה מאושרת בדבקותה בה', מאום לא יוכל לה.